יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו

 וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, אֶל-יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב, יָקֻמוּ

שמואל ב, ב

חוצפה, צביעות והיתממות מרכיבים ביחד סלט ישראלי מהביל ומסריח במיוחד.  ב-48 השעות האחרונות הפיד שלי מלא בישראלים עם קצף היוצא מפיהם, עיניים רושפות זעם ושפתיים מלאות חרון. על אובמה, כמובן. אותם אנשי מוסר מתלוננים על חולשתו הנוראית, על בגידתה של ארצות הברית, על רפיסות המסר אל מול כוחות הרשע.

היטיבו כבר לנתח את התופעה אחרים, וביניהם אישתון הקורע לגזרים את תזת החולשה האמריקאית, ענת סרגוסטי על המתופפים על תופי המלחמה הקוראים לתקוף עכשיו ומיד, ויוסי גורביץ המנתח את המהלך ההכרחי של קבלת אישור הקונגרס. הנקודה שעולה גם אצל אחרים אך לא קיבלה עדיין דגש מספיק, היא החוצפה שבה שולחים הישראלים את חיילי האומות האחרות לקרבות, והצביעות שבתגובה הכה ישראלית.

על קדושת חייו של החייל הישראלי וזילות חייו של החייל האמריקאי

בישראל של 2013 חייו של חייל יקרים ביותר לציבור הישראלי. בטח של אלו הנהרגים כתוצאה מקרבות או אימונים קרביים (ונשים בצד את ענייני ההתאבדויות של חיילים). כל אימת שחייל נהרג, העיתונים ומהדורות החדשות מבכים את מותו, משדרים הספדים ודיווחים מההלוויות, והאומה כולה מתאבלת. "יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר נִסְפּוּ בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה."

בזמן עימות מתגייסים כולם ודואגים לחיילים- האם יש להם את כל הציוד הנדרש? האם התאמנו מספיק לפני המלחמה? האם הם מוגנים? אם נשים בצד לרגע את הציניות שעולה בראש כל שמאלני ממוצע (שהרי אין דבר מגוחך יותר מלשלוח חיילים צעירים למלחמות שולל ולהוללות של כיבושי דמים מיותרים ובו בזמן להתרגז כשהם לא מקבלים תנאי ת"ש ראויים…), אז ללא ספק ניתן למצוא תחושה קולקטיבית של מחויבות עזה לחיילי צה"ל ככלל, ועד לרמת החייל היחיד.

השילוב של תהליכים אלה, עם מגמת הביקורת הגוברת וחוסר האמון הכללי כלפי מקבלי ההחלטות, מובילה גם לשאלות נוקבות על החלטות בטחוניות הנוגעות לחיי חיילים.  לשם הדוגמא, החלטתם של אולמרט ופרץ לצאת לכיבוש הסלוקי בשעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, גם לאחר שהתקבלה כבר באו"ם ההחלטה על הפסקת האש. ההחלטה, שעלתה בחייהם של 33 חיילי צה"ל, עמדה כאחת נקודות הביקורת הקשות ביותר על תפקודם של השניהם כמנהיגי המלחמה. דו"ח ועדת וינוגרד הקדיש עמודים רבים לבחינת המבצע הזה, בין היתר משום הביקורת הציבורית והטענות כי 33 החיילים מתו לשווא.

ובאותו הזמן נלהבים הישראלים לשלוח את החיילים האמריקאים לשדות קרב זרים. מבחינת הישראלי הממוצע, הצבא האמריקאי הוא מושג ערטילאי, מכונת מלחמה נטולת פנים, נטולת אנשים, נטולת חיילים שגם להם זיו עלומים וחמדת גבורה ושאר מליצות. אנחנו נשלח אותם להלחם בסוריה, לטפל באל קעידה בתימן, וכמובן להפציץ באיראן, שהרי החיילים מקולורודו וטנסי הם לא מענייננו ולא דאגתנו. אנחנו נדאג לזיו ולקובי ולניר, ושאחרים ידאגו לזאק ולקווין ולניק; זאת אומרת, כל עוד הם מבצעים את תפקידם בעולם שהוא להלחם את מלחמותינו שלנו ולהגן עלינו. בשביל מה יש אחים גדולים, לא?

ושיהיה ברור, המצב בסוריה הוא אולי אסון הומניטרי שצריך להיות מעניינו של כל העולם, אבל מבחינת אינטרסים בטחונים טהורים- מדובר קודם כל בדאגה ישראלית, ונמצא רחוק מאוד ברשימת הדאגות האמריקאיות המיידיות.  לקרבות בסוריה אין השלכה בטחונית ישירה על ארה"ב, לא מדובר על אינטרס בטחוני אמריקני מהמעלה הראשונה. כנראה שאם לא היה שימוש כל כך נורא ובלתי ניתן להסתרה בנשק כימי, ארצות הברית היתה ממשיכה להימנע מלהתערב בסוריה. ולא, שליחת נשק לצד כזה או אחר אינה התערבות ישירה במובן של תשלום בחיי חיילים אמריקניים. ואובמה הבהיר כי מטרת ההתערבות, אם וכאשר תקרה, אינה שינוי אסטרטגי במצב בסוריה, אינה להפיל את המשטר או לחזק את המורדים, אלא לייצר עונש והרתעה על שימוש בנשק כימי. כלומר מדובר על פעולה צבאית שמטרתה הצהרה ערכית ואנושית, ולא אינטרס אסטרטגי ביטחוני.  אך מבחינת אותם ישראלים בעלי דם בעיניים , אובמה צריך להורות לחייליו להכנס מחר בבוקר לפאתי דמשק. למה צריך להסס? למה צריך לשאול את הקונגרס? יאללה מלחמה. כאילו שלחיילים אמריקאיים אין  אמהות דואגות, כאילו שחייו של חייל אמריקאי שווים פחות מחייו של חייל ישראלי, כאילו שהצבא האמריקאי הוא צעצוע ישראלי.

יושב לו ישראלי, ומחזיק אצבעות כי החייל האמריקאי יעשה בשבילו את העבודה, ילחם בשבילו את מלחמותיו ובעצם כי יקריב את חייו למען אינטרסים של מדינה זרה. יקומו נא הנערים האמריקאיים, וישחקו לפנינו.

צביעותם של סרסורי המלחמה

האם היו אותם ספסרי-מלחמות-של-אחרים שמחים לשלוח את החיילים הישראליים לקרבות מוסריים דומים ברחבי אפריקה? האם מלחמה הומניטרית ביבשת רחוקה, שעלולה לעלות בחיי חיילים רבים, היא דבר שמתקבל על הדעת בישראל? ובכן, ניתן לבדוק את ההיסטוריה ולקבל תשובה מאוד ברורה לכך.

הועד למאבק ברצח עם מונה 18 מקרי רציחות עמים שהתרחשו לאחר השואה. רציחות עמים התרחשו לאחר הקמת מדינת ישראל וצה"ל במדינות ובאזורים שונים באסיה, באמריקה, באירופה ובאפריקה. ישראל לא הביעה, לפחות ככל הידוע לי, שום עניין משמעותי ברצחי העם הללו, לא כל שכן לא נקטה צעד מוסרי משמעותי להתנגד ולעצור אותם, לא כל שכן לא העלתה על דעתה לשלוח את חיילי צה"ל להלחם בשם המוסר היהודי והאוניברסלי כנגד הפשע הנורא שחיסל בעבר כשליש מהעם היהודי.

אולם לא חייבים ללכת רחוק גיאוגרפית או היסטורית. ובואו נשים בצד לרגע את רצח העם בדרפור, רק על מנת לחסוך טיעונים מקובלים כי סודן היא מדינה בעלת שלטון מוסלמי-ערבי, ולכן התערבות ישראלית אינה סבירה מבחינה אסטרטגית. בואו נביט ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (להלן קונגו). המצב בקונגו הוא רע כל כך, שבשאר אסד יצטרך להתאמץ באופן נחוש כדי להתקרב לזוועות הקונגולזיות. ארגון אוקספם מעריך כי מאז תחילת הקונפליקט בקונגו נהרגו במדינה כ-5.4 מיליון איש. פי 54 מהערכות  המדברות על כמאה אלף הרוגים סורים. בואו נאמר זאת שוב- פי 54! אני יכול להמשיך ולפרט נתונים על כמה נורא המצב שם, אבל הנתון הזה לבדו כל כך מחריד שנראה לי שניתן להסתפק בזה.

יקומו נא חסידי ההתערבות ההומניטרית האמריקאית, ויתכבדו לשלוח כוח צבאי ישראלי בכדי לדכא את הקונפליקט הנורא בקונגו, או למצער כוח שמירת שלום משמעותי. הבה ונשלח את חיילנו האמיצים והמוסריים בכדי לייצא קצת מוסר יהודי ישן וטוב. מה, לא? הרי זה מה שאנחנו מבקשים מאובמה, לא? אז בואו נשחק בנדמה לי, ונדמיין לרגע את מגוון הטענות והתירוצים נגד שליחת כוחות צה"ל לקונגו, ואיך הם יכולים להיות מקבילים להפליא למה שאמריקאי יוכל לומר על סוריה:

• מה לנו ולסכסוך בקונגו? מי בכלל נלחם שם, מי נגד מי? אה, והאמריקאי הממוצע ממש מבין איפה זה דמשק, מה קורה בחלב או מי כל הקבוצות האלה שנלחמות אחת נגד השנייה בסוריה. ברור…
• אולי נגיע לשם מתוך רצון טוב, אבל אי אפשר לדעת איך נסתבך… אפשר לחשוב שהמלחמות האמריקאיות בעירק ובאפגניסטן היו קצרות וחלקות, כדי שיוכלו לדלג בזריזות לעוד מלחמונת קצרצרה במזה"ת.
• חסר לנו בעיות משלנו? קונפליקטים ומלחמות שבהן אנחנו נלחמים כדי להתחיל לשלוח חיילים לסכסוכים של אחרים?  מציע לחזור ללינק לבלוג של אישתון המופיע בתחילת הפוסט כדי להזכר עד כמה מעורבת ארה"ב בקונפליקטים, כדי להבין שגם להם לא חסרות מלחמות.
• אנחנו? אנחנו קטנים ופצפונים מכדי לפתור את בעיות העולם. זה תפקידן של המעצמות… מעבר לעבודה כי גם הקטנים לא פטורים מצעדים מוסריים, מדובר בכזב. צה"ל הוא צבא גדול ואדיר, בין הגדולים בעולם למען האמת. ראו למשל בקישור הזה, המדרג את צה"ל (כולל כוחות מילואים) במקום ה-6 בעולם מבחינת גודל הכוחות הלוחמים. המכון הנחשב SIPRI מדרג את ההוצאות הצבאיות של מדינות בדולרים ובשנת 2012 ישראל היתה במקום ה-17 המכובד. אם נחשב את ההוצאות לפי אחוז ההוצאות הצבאיות מהתמ"ג, אז ישראל קופצת למקום הרביעי. לא כל כך קטנים, בטח לא מכדי שנקבל פטור מוסרי מלהגן על אזרחי קונגו האומללים הנטבחים מדי יום.

אז מה יש לנו כאן? סרסור המלחמה הישראלי הממוצע לא באמת נחרד מהמתרחש בסוריה, כמו שהוא לא נחרד מהמתרחש מדי יום ביומו כבר שנים רבות בסודן ובקונגו. אבל אין לו בעיה להשתמש בסבלו של הילד הסורי שנטבח בגז בכדי לקדם את מטרותיו הפוליטיות. הוא משתמש בטיעונים מוסריים של התערבות הומניטרית ושל פשעים נגד האנושות בצורה הצבועה ביותר- רק ככלי שרת לקידום האינטרסים שלו. הוא בעצמו אינו מוכן לשלם מחיר בחייהם של חיילי צה"ל למען מטרות דומות; הוא עצמו ימצא תירוצים וטענות שונות בכדי להצדיק את ישיבתו על הגדר בעודו שולח אחרים להרוג ולהיהרג; הוא תומך גדול במעשים מוסריים כל עוד אחרים משלמים את המחיר.

דיסקליימר והערות נוספות

1. הפוסט הזה אינו יוצא כנגד התערבות צבאית בסוריה. למען האמת, נראה לי שלאחר מחשבה רבה, אני תומך בהתערבות צבאית הומניטרית בסוריה. בתנאים מסוים, באופנים מסוימים, כן, יכול להיות שזה מה שנדרש כרגע. ולא כאן המקום לדיון למה, הפוסט ארוך מדי גם כרגע… הנקודה היא שלאובמה, ולאומה האמריקאית, יש את כל הזכות להיזהר, לחשוב ולחשב, לגייס תמיכה פוליטית וציבורית, להמתין עוד יומיים, או שבועיים. אחרי הכל- הם אלו שישלמו את המחיר , בארונות מתים עטופי דגלי הפסים והכוכבים אשר יישלחו חזרה לעיירות האמריקאיות.
2. מחיר המלחמה הוא כמובן גדול יותר ורחב יותר מרק מספרי הרוגים. החברה האמריקאית מתמודדת בקושי עם עשרות אלפי משוחררי צבא החוזרים פצועים משדות הקרב, עם צעירים רבים הסובלי מפוסט טראומה ומתקשים לחזור ולתפקד בביתם. וכמובן, עוד לא דיברנו על המחיר הכלכלי. העלות המשוערת של טיל שיוט אחד היא כ-1.4 מיליון דולר. הפעלה של מאות טילי שיוט- רק הם- תאמיר ללמעלה ממיליארד דולר. הפעלה של מכונת מלחמה שלמה תעלה לאמריקאים עשרות רבות של מיליארדי דולרים. כמי שגר במנהטן כרגע, באמת שהם יכולים להשתמש בכסף הזה כדי לשפר קצת את המצב הסוציו-אקונומי ב-projects היודעים לשמצה הפזורים ברחבי העיר.